כאשר נכנסים לבית-כנסת קונסרבטיבי מבחינים מיד כי משהו חסר; מביטים ימינה, שמאלה, מעיפים מבט למעלה – אבל המחיצה לא שם. למעשה, העדרה מסמל היטב מכול את ייחודה של הקהילה הקונסרבטיבית – לחיוב ולשלילה.
מבחינה היסטורית, הקהילה הקונסרבטיבית, 'שמרנית', התפצלה מן הקהילה הרפורמית בראשית המאה ה-20 כאשר מספר רבנים הבחינו כי הזרם הרפורמי מאבד עקרונות יהודיים הלכתיים בסיסיים. מנהיגים אלה הנהיגו זרם חדש ביהדות אשר, בדומה לזרם האורתודוקסי, נשען על המסורת היהודית ושורשיה, אך מן הצד השני מאמין שעל היהדות להתקדם ולהשתלב בעידן החדש, כדי שתוכל למשוך לתוכה יהודים נידחים. לכן, בעוד הרב הקונסרבטיבי מקפיד על קלה כבחמורה, ציבורו מורכב מאנשים שיהדותם מיתמצת בנסיעה לבית הכנסת בשבת. ובאמת, כיצד ניתן למשוך יהודים אלה ביומם החופשי לבית הכנסת?
היהדות הקונסרבטיבית פוטרת בעיה זו על-ידי שבירת המחיצות המפרידות בין בית-הכנסת לרחוב. הדוגמא המובהקת ביותר היא המחיצה בין גברים לנשים; המתפללים אינם מחולקים לעזרת גברים ועזרת נשים, אבל גם לא מעורבים – סדר הישיבה הוא לפי משפחות. כך, מוסד בית-הכנסת מושך אליו יהודים הרוצים לחוות חוויה יהודית ומשפחתית וכן את אלו המחפשים שוויון לנשים ופמיניזם.
לאחר שבירת המחיצה הפיזית, המחיצה הרוחנית נעלמת מאיליה: הנשים הקונסרבטיביות חובשות בבית הכנסת כיפה, מתעטפות בטלית וחלקן אף מתעטרות בתפילין בימות החול. בנוסף הן עולות לתורה ואף עוברות לפני התיבה. גם כאשר מעמידים חזן, מקובל לחבר אליו לווי ווקלי נשי. ואף יותר, בחלק מן הקהילות הקונסרבטיביות נהוג לשנות מעט את הברכה הראשונה בתפילת שמונה עשרה ולהזכיר גם את האימהות. קיימות גרסאות שונות בדבר והרי אחד הנוסחים: "ברוך אתה ה', אלוהינו ואלוהי אמותינו. אלוהי אברהם, אלהי יצחק ואלוהי יעקב. אלוהי שרה ואלוהי רבקה, אלוהי לאה ואלוהי רחל, [...] וזוכר חסדי אבות ואמהות ומביא גאולה (בניגוד ל"גואל" שזה לשון זכר, מ"ש) [...] ברוך אתה ה', מגן אברהם ופוקד שרה."
המחיצה הבאה לנפול היא זו המפרידה בין האומה היהודית לבין העולם כולו. לדוגמא, בברכת "שים שלום" וכן ב"קדיש" מדגישים הקונסרבטיבים (והרפורמים) שה' אינו מחוייב לשלומם של היהודים בלבד, אלא לשלום העולם כולו: "עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל ועל כל יושבי תבל." עוד סממן יהודי אוניברסאלי בא לידי ביטוי בכוונתם היתירה בתפילת "עלינו לשבח". בקטע זה מבקשים מה' כי "יכירו ידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך, תשבע כל לשון [...] ויקבלו כולם את עול מלכותך, ותמלוך עליהם מהרה לעולם ועד."
פתיחות זו לעולם והשתתפותן של נשים בעשייה הציבורית, יחד עם המקרופון בשבת, והאקוסטיקה הארכטיקטונית המצויינת במבנה, כולם יחדיו משרים אוירה אופראית, כמעט כנסייתית, על התפילה. לכן, כאשר נכנסתי לראשונה בחיי לבית-כנסת קונסרבטיבי השתוממתי לעצמי, כיצד אני שייך לשם? הרי עולמות הערכים שלהם ושלי שונים ולעיתים אף מנוגדים, כמו שני זרמים בים – אחד פולט והשני שואב והם מחליפים כוונים. ואז התחלנו להתפלל. התפילה הייתה דומה, כמעט זהה, לתפילה המסורתית: אותו סדר, אותם ניגונים, אותן ברכות. ופתאום, באמצע תפילת לחש, שמעתי את אנשי הכנסת הגדולה, מחברי התפילה. הם דברו אלי מתוך שפתי, מנסים להבהיר לי את סיבת המצאותי שם. וכך אמרו, "רצה ה' אלוהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה. והשב את העבודה לדביר ביתך. ואשי ישראל ותפלתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך."
