בארצות הברית נמצאת הקהילה היהודית השנייה בגודלה בעולם (5.2 מליון) לפי ההגדרה הגרעינית (כלומר, יהודים המייחסים חשיבות ליהדותם) ו6.7 מליון לפי הגדרה מורחבת (כל אדם בעל מוצא יהודי). מטרתי להביא יהדות זו על יתרונותיה וחסרונותיה לשיח הציבורי בישראל.
בכל הרשומות הושקעה עבודה מחקרית רבה, נא לא להעתיק אלא אם ניתן אישור בכתב ממני. אפשר ליצור עימי קשר בכתובת meirs9999@gmail.com.

יום שלישי, 16 בפברואר 2010

היסטוריה מקיפה של יהדות ארה"ב

הקשר ההדוק של העם היהודי עם יבשת אמריקה מתחיל עוד בגילויה. יש המשערים כי לקולומבוס היה מוצא יהודי (ג'יין פרנסיס אמלר Christopher Columbus's Jewish Connection –), הם מבססים את דעתם על כמה עובדות בין השאר:

1. קולומבוס נהג להוסיף סימנים משונים בראש-רשומותיו, כאלה המזכירים את ה-'בס"ד' של היום.

2. קולומבוס הוסיף לצוותו את לואיס דה טורס, מתורגמן יהודי שהתנצר מספר ימים לפני היציאה למסע, בגלל שהאחרון שלט בשתיים עשרה שפות ובכללן עברית וארמית. קולומבוס ציפה להגיע למזרח הרחוק והאמין למצוא שם מצאצאי עשרת השבטים.

בין אם קולומבוס היה יהודי, ובין אם לאו, ברור ש"מסע קולומבוס" שיצא לדרכו בי' באב, 3 באוגוסט 1492, יום לאחר ההכרזה על גירוש יהודי ספרד, פתח פתח הצלה ליהודים במהלך מאות השנים הבאות.

ההיסטוריה של יהדות ארצות הברית מחולקת לחמישה עידנים עיקריים:

˜ העידן הספרדי - קולניאלי (1654-1775)

˜ עידן המהפכה האמריקאית ואחריה (1775-1820).

˜ העידן הגרמני (החל מ-1820, בעיקר בשנים 1840-1880).

˜ העידן המזרח אירופאי (בעיקר בשנים 1881-1924, אך המשיך אף לאחר מכן).

˜ העידן האמריקאי (1944-היום).

העידן הספרדי:

אמריקה הדרומית משכה אליה את אנוסי ספרד ופורטוגל, שם מוצאם היהודי לא היה ידוע, וכך יכלו להשתלב בחברה הכללית. ואכן הם מלאו תפקיד חשוב בפיתוחה של יבשת זו. אלא שעוף השמים הוליך את הקול והאינקוויזיציה פתחה גם שם סניפים רבים.

היהודים הראשונים שהגיעו לצפון אמריקה במטרה להשתקע בה, היו 23 אנוסים, פליטים מברזיל (שהייתה תחת שלטון הולנדי אך ב-1654 נכבשה על ידי הפורטוגזים), שהגיעו בספטמבר אותה שנה לניו-אמסטרדם ההולנדית על סיפון האוניה "סנטה קתרינה". לאחר דיונים ממושכים הותר להם להקים את הקהילה היהודית הראשונה ביבשת הצפונית. קהילת ניו-אמסטרדם התרחבה וגדלה על ידי מהגרים אנוסים מספרד ופורטוגל, ויהודים מאיי הודו המערבית, לונדון, אמסטרדם ומזרח אירופה. ספר התורה שהגיע מאמסטרדם בסוף 1655 הווה את המרכז הרוחני של הקהילה.

גם הבריטים שכבשו את ניו-אמסטרדם ב-1664 והחליפו את שמה לניו-יורק, השאירו את מצב היהודים כמו שהיה, במטרה לשמור על מסחר רגוע ומשגשג. אך כאשר בשנת 1685 בקשו היהודים רשות להתפלל בציבור, הם נענו בשלילה תחת הנימוק כי "התפילה בציבור מותרת ... רק למי שמצהירים על אמונה בישו".

כבר בתקופה זו האתגר הקשה ביותר של היהודים היה כיצד לשמור על יהדותם, למרות הלחץ החיצוני המופעל עליהם להשתלב. התגובות לאתגר זה נעות בין מעשהו של סולומון פיטרסן, שהיה היהודי הראשון שנישא לנוצרייה באמריקה, לבין אשר לוי ,יליד וילנה שהגיע לניו-אמסטרדם מרושש אך חזק בדתו, ונאבק על שוויון זכויות וחובות בין יהודים לנוצרים. ההערכות על שיעור התבוללות היהודים בתקופה הקולוניאלית נעות בין 10 ל-15 אחוזים, כשרובם גברים שלא השתתפו במסגרת קהילתית.

עם כל הרב גוניות ששררה ביהדות אמריקה כבר בעידן זה, אנו רואים שני עקרונות בסיסיים שהמשיכו לאחדם: נאמנות לכלל ישראל, שדחפה אותם לעזור לכל יהודי בעולם, והאמונה באל-אחד שבידלה אותם מאחרים.

אמנם היו קיימים ביטויי אנטישמיות בעידן זה כמו: חילול בתי עלמין יהודיים בניו-יורק 1746, כתבות אנטישמיות בעיתונים ומושבות שלא אפשרו ליהודים להתיישב בתחומן (ג'ורג'יה). אך יהודים נמשכו לשם, בעיקר מפני שעליית הרעיונות של חירות דתית בקרב הפרוטסטנטים גרמה למיעוט האנטישמיות באופן יחסי למדינות אירופה.

וכך, בשנת 1775 היו בצפון אמריקה (כולל קנדה) 6 קהילות יהודיות המונות יחד כ-2,000 נפש, אוכלוסייתם ספרדית עם גרעין אשכנזי. רובם עובדים במסחר, ומיעוטם בעבודת אדמה, בוקרות ומקצועות חופשיים.

עידן המהפכה ואחריה:

כאשר ענני המהפכה נראו באופק, העדיפו היהודים לפסוח על שני הסעיפים, ולהתפלל לשלום בין בריטניה למושבותיה. עם-זאת, כאשר היה עליהם להחליט, הם בחרו בעצמאות. בעוד שידוע לנו כי בזמן המלחמה שירתו כ-100 לוחמים יהודיים בשורות צבא המושבות (מתוכם שלושה קצינים), לא ידוע על חיילים יהודיים בצבא הבריטי.

הקהילה היהודית באמריקה אף פירשה מלחמה זו על-ידי מוטיבים של גלות וגאולה. ברוב שנות במלחמה כחצי מהיהודים בארה"ב רוכזו כפליטים בפילדלפיה, מה שהיה עבורם "גלות". והשלום בשנת 1783 נתפס כגאולה, שקבלה משמעות עמוקה יותר כאשר קונגרס ארה"ב הטרי הכריז על הפסקת אש בדיוק יום לפני חג הפסח.

ואכן, ליהודים הייתה סיבה לשמוח על ניצחון הפטריוטים, שכן בשנים שלאחר מכן התרחבו הפרמטרים של חופש הדת באומה החדשה, עד שלבסוף החוקה הפדרלית (1787) אסרה על הקונגרס לחוקק חוק כלשהו "המתייחס ליסוד דת, או מונע את חופש הפעולה בהקשר זה". דבר שנתן להם אפשרות מגורים גם במושבות של הצטיינו בסובלנות דתית וסלל את דרכם להובלה פוליטית. (יש לציין כי עדיין היו מדינות בהן ליהודים עוד לא היה שוויון מלא, האחרונה שבהן היא ניו-המפשייר, בה קיבלו היהודים את הזכות לעבוד בעבודה ממשלתית רק בשנת 1877).

כמו בעבר, גם עתה שוויון הזכויות אותו קיבלו היהודים גרם להעלאת שיעור ההתבוללות בקרב יהדות ארה"ב. כ-27.8% מכל הזוגות הנשואים, נישאו ללא-יהודים. עובדה זו חיזקה את הגיוון שממילא היה קיים בקרב היהודים בארה"ב. ההיסטוריון יעקב מרקוס הגדיר זאת באמרו כי "מספרן של היהדויות, היה גדול כמעט כמספרם של היהודים".

השוויון והגיוון שנוצרו הובילו לכך שאחוז היהודים במהגרים גדל והרכבם השתנה. כך מתחיל העידן השלישי של יהדות ארה"ב.

העידן הגרמני:

לאחר מלחמת האזרחים החל להגיע לארה"ב זרם ההגירה גדול מחבלי באווריה, פרוסיה המערבית ופוזן שבגרמניה של אנשים שברחו מהרעב, הגזרות והבעיות הפוליטיות שם, ונמשכו על-ידי ההזדמנויות הכלכליות, וחופש הדת שבמדינה החדשה. אין צורך להסביר מדוע שיעור היהודים בזרם הגירה זה היה גדול פי ארבעה משיעורם באוכלוסיית אמריקה. בעבר תוארו מהגרים יהודיים אלה כרווקים צעירים ועניים אך מחקרים חדשים מראים כי רובם היו בני המעמד הבינוני, וכ-30% מהם הביאו את נשותיהם וילדיהם עימם.

הם הגיעו בזמן בו ארה"ב התפתחה והחלה להתפשט מערבה. מכלכלת חליפין עברה המדינה לכלכלת שוק (ייצור בהיקף גדול ושליחתו לשווקים) שגרמה לממשלת ארה"ב לפרוש כבישים על כל פני כל היבשת משני עבריו של המסיסיפי. המהגרים עסקו בעיקר במסחר בין אגפי היבשת ומלאו תפקיד חשוב במימוש המדיניות החדשה. לאחר נטיעת שורש במקום החדש, הם הביאו אליהם את שאר משפחתם.

כתוצאה מהצלחתם נוצר שילוב בו גם חיפשו היהודים הקלות בקיום המצוות וגם ניסו להבדל פחות משכניהם הלא-יהודים. מצב זה הווה כר פעולה נוח לרבנים רפורמים שהגיעו גם הם מגרמניה, ובזכות כושר ארגון של כמה מהם ובראשם יצחק מאיר וייז (1819-1900), מוסד המודל הרפורמי כזרם הראשי של יהדות ארצות הברית.

בשנת 1880 היו מפוזרות קהילות יהודיות בכל עיר חשובה, שמנו כ-250,000 נפש כשליש מהם מתגוררים בניו-יורק. רובם יוצאי גרמניה, דוברי גרמנית מחזיקים בדעות רפורמיות ובמצב כלכלי טוב מאד: 80% עובדים בתפקידי צוארון לבן, 35% מחזיקים לפחות משרת אחד בבית. מתוך כ-200 בתי-כנסת פעילים בארה"ב , כ-90% היו בתי-כנסת רפורמיים. עובדות אלו השתנו כאשר הפוגרמים במזרח החלו והעידן המזרח אירופאי נפתח.

העידן המזרח אירופאי:

שנת 1880 היא נקודת מפנה בהיסטוריה של יהדות ארצות הברית. ההגירה היהודית, שעד עכשיו עכשיו הייתה הגירת בודדים וקבוצות, הופכת להגירה המונית, הגדולה ביותר בתולדות עם-ישראל.

עד לשנת 1904 מניין היהודים בארצות הברית עלה לכ- 1.5 נפש והפך לריכוז היהודי השני בגודלו בעולם(לאחר פולין). עד שנת 1929 הגיעו לארה"ב יותר מ-2.3 מליון יהודים. הגירה זו האטה בשנת 1924 כהממשלה הטילה הגבלות על ההגירה.

המניעים להגירה:

1. גורם דוחף: פרעות הסופות בנגב, שהחלו באפריל 1881 והתפשטו לכל תחום המושב (שטח אותו כבשה רוסיה מפולין שם התגוררו היהודים) וחוקי מאי שהגיעו מיד אחר כך, הצטרפו לתחושות ההשפלה והיאוש שהיו מנת חלקם של יהודי מזרח אירופה מימים ימימה.

2. גורם מושך: מגמת התיעוש בארצות הברית, שהחלה עוד בתקופת מלחמת האזרחים (1861), צברה תאוצה. הכלכלה האמריקאית הייתה זקוקה לידיים עובדות שיניעו אותה. המוני פועלים זרמו לארצות הברית, ואיתם היהודים.

3. גורם מוביל: התפתחות חברות הספנות גרמה לתחרות בשוק והוזלת מחירי הנסיעה באנייה, שהפכו להיות שווים כמעט לכל נפש.

הסימנים מראים כי רובם הגדול של היהודים אשר באו בתקופה זו, הגרו על מנת להשתקע: בין השנים 1908-1914 רק 7.1% מהמהגרים היהודים חזרו לארצות המוצא (לעומת 32.2% אצל הלא יהודים), שיעור הנשים במהגרים היהודים הגיע לכ-45% ושיעור הילדים - כרבע.

ההיסטוריונים מבחינים בין שלושה סוגי מהגרים: 1. יראי שמיים, שנסו להשתיל את הרגליהם ומוסדותיהם המזרח אירופאים באמריקה. 2. ה"מסתדרים" (באידיש, "שוויצרים") שבאו על-מנת לעבוד את ריבונו של עולם, הדולר. יהדותם לא ענינה אותם במיוחד. 3. סוציאליסטים ומהפכנים אחרים שבאו לממש את האידאולוגיה שלהם ולשנות את אמריקה. גם אותם היהדות לא משכה.

רובם הגדול של הרבנים האורתודוקסים ממזרח אירופה, ובראשם רבי ישראל מאיר הכהן מראדין (מחבר ה"חפץ חיים"), התנגדו להגירה מערבה. הם חששו שהעדרם של בסיס יהודי שורשי והנהגה דתית אחידה יגרום למהגרים להפך לרפורמים ואף להמיר את דתם.

ואכן זרם המהגרים השפיע רבות על יהדות ארה"ב אך באותה מידה השפיעה היא עליו. המהגרים, בעיקר הרבנים שבהם (הרב משה פיינשטיין, משפחת סולוביצ'יק, רבי יעקב יוסף מוילנה), הקימו מוסדות יהדות ודת והצילו את היהדות האורתודוקסית בארה"ב מפני כליון. עם זאת חלקם נטשו את המצוות ואף התבוללו. המצווה הקשה ביותר הייתה שמירת שבת שבאותה התקופה לא היה יום חופש לאומי: היהודים שהגיעו התמקדו בעיקר בענף הטקסטיל. הם עבדו שעות רבות ביום במתפרות סגורות שלרוב נמצאו במרתפים ונקראו "סדנאות יזע". יהודי שהיה שובת בשבת פוטר. ההיצע הרב של המוני מהגרים מאירופה ששתף את השוק מנע כל סיכוי למציאת עבודה חלופית. במילים אחרות, השומר שבת גזר על משפחתו חרפת רעב נוראה אף יותר. עוד תחום שנפגע במיוחד היה תחום החינוך, רק רבע מילדי ניו-יורק בנת 1910 קיבלו חינוך יהודי. חשש הרבנים התקיים.

סדנאת יזע בשיקגו 1903, יהדות ארה

נעשו כמה ניסיונות להציל את יהדות ארה"ב משקיעה רוחנית. בין השאר: הקמת ארגוני עזרה בכל קהילה שנקראו "לנדסמנשאפטים" ששילבו סמלים יהודיים ואמריקאים. כמו ארגון בני ברית התמקדו אף הם בחיזוק הקשר לכלל העם; נסיונות שכשלו להקמת הנהגת גג לכל היהודים; אך החשוב ביותר היה הקמת הזרם הקונסרבטיבי, שמנהיגה הבולט הוא סולומון שכטר, אחד מחוקרי מדעי היהדות, שראה כי בעוד הזרם אורתודוקסי לא יכול לזרם הרפורמי המתחזק, האחרון מאבד את שורשיו לתורה. ממציאי הזרם הקונסרביטיבי שילבו מוטיבים של הקלה בקיום מצוות הופולחן מן הצד האחד (כמו הרפורמים) אך חיזוק היהדות אל שורשיה הלאומיים (כמו הציונים\אורתודוקסים). זרם זה התעצם על ידי מהגרים שחיפשו את שביל הזהב ביהדות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, התגייסה הקהילה היהודית בניו-יורק בפרט וארצות הברית בכלל ואספה כ-63 דולר בין השנים 1914-1924, סיוע ליהודי אירופה וישראל. היהודים תרמו גם בגופם למאמץ הצבאי- כ-225,000 יהודים, בהם כ-1,500 קצינים ובסביבות 3,500 נופלים, שירתו בצבא ארה"ב. מאמץ מלחמתי זה והדאגה לשלומם של קרובי המשפחה הסובלים במזרח, איחדו במידת מה את יהדות ארה"ב סביב מטרה משותפת והוכיחו את כוחה כיהדות מסייעת ועוזרת.

מאמציהם של המהגרים להשתלב הצליחו הרבה למעלה מן המצופה, גם שנות עלייתם של הדמוקרטים, המצדדים בגישה הסוציאליסטית, היטיבו עם היהודים שהיו אלה שהקימו את ארגוני העובדים הראשונים בארה"ב. בעוד שבדור הראשון רוב המהגרים עבדו בתנאי עבודה קשים בתעשיית הטקסטיל, בניהם כבר עבדו במקצועות חופשיים, עד כי בשנת 1935 55% מן הרופאים ו65% מהשופטים בניו-יורק היו יהודים. גם שיעור הילודה ברחוב היהודי שבדור המהגרים היה גבוה כמו במזרח אירופה, ירד למימדים הרגילים בארה"ב. מצבם השתפר עד כדי כך שבשנות ה-30 החלו להשתלב אף בפולטיקה ובהנהגת ארה"ב.

למרות הצלחת היהודים, האנטישמיות לא פחתה אלא אף הגיע לשיאים חדשים, אם כי עדין הייתה מועטה יחסית לאירופה. החוקרים מסבירים עליה זאת במשבר הכלכלי הגדול שפרץ ב-1929 והמשיך עד תחילת מלחמת העולם השניה שהוביל לשנאה של הלבנים המקומיים כלפי שחורים ,מהגרים, יהודים כמובן, וכל מי שלא כמותם על שלקחו להם את מקומות העבודה. שנאה זו לובתה על-ידי רוחות אנטישמיות שהגיעו מאירופה. ה"אנטישמי הראשי" היה הנרי פורד, תעשיין הרכב ממישיגן, שמימן פירסומים אנטישמיים.

המשבר הכלכלי גם גרם לפגיעה כלכלית קשה ביהודים. אלפי עסקים זעירים שרובם זה עתה הוקמו, פשטו רגל. עליית שיעור האפליה נגד היהודים הפכה את תהליך מציאת עבודה לכמעט בלתי אפשרי עבור יהודים. רבבות המובטלים שמלאו את הרחוב היהודי והפכו לנטל על גבי בתי-הכנסת והקהילות שאיחרו בתשלומים וקרסו אף הם.

בעיות פנימיות אלה יחד עם העובדה שהעיתונים כתבו על המתרחש באירופה בצורה מינורית, גרמו לכך שיהדות ארה"ב לא שמה לב לשואה שאיימה על האחים מהמזרח. החל מפרוץ מלחמת העולם, דאגו היהודים בארה"ב לקרוביהם והיו בצד המצדד הצטרפות למלחמה כתף אל כתף עם בריטניה. כאשר ארה"ב הצטרפה למלחמה בשלהי 1941, שלחו היהודים כ-550,00 חיילים, כ-12,000 מהם אף קיבלו עיטורי גבורה.

הידיעות על השואה ו"הפתרון הסופי" החלו להגיע בסתיו 1942. המנהיגות היהודית נרתעה במשך זמן רב מלתבוע מאמץ מלחמתי ישיר להצלת יהודים כדי לא לבסס את טענות האנטישמים שממשלת ארצות הברית מנהלת "מלחמה יהודית" (סקרים מתקופה זו מראים כי 28% מהאמריקאים חשבו כי היהודים מהווים סכנה לארה"ב). הם האמינו כי ניצחון מהיר הוא האפשרות הטובה יותר.

עם הזמן התחלף יחס זה בתחושת מרירות כלפי השלטון. וקריאה לממשל לפעולה נחרצת יותר, אך כל זה קרא רק בשנת 1944 כאשר רוב יהודי מזרח אירופה כבר הפכו לאבק. לאחר המלחמה ניסו ארגוני סיוע יהודיים לעזור לניצולים ששרדו כמו ארגון הג'וינט (שהחל פעילותו כבר במהלך המלחמה, אך שיא הפעילות היה לאחר הסכמי הפסקת האש). אך כאמור, כל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי.

מדינת ישראל ותהליכי הקמתה שינו לחלוטין את ההיסטוריה של יהדות ארה"ב. מתוך חובה זו, להבדיל בין הזמנים, אנו נדון בעידן האמריקאי של יהדות ארה"ב כחלק מהעידן הישראלי של יהדות העולם בכתבה נרחבת, אחרת, כחולה יותר.

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בס"ד
מעניין ונראה מדוייק למדי

אנונימי אמר/ה...

כל הכבוד!!!

אנונימי אמר/ה...

שלום מאיר, יש לי שאלה ואולי תוכל לעזור לי .
לאחרונה, כשצפיתי בסדרה ההסטוריה של ארה"ב, התוודעתי לארוע השריפה שקרה ב25/3/11 במפעל טריאנגל, ובו נהרגו נשים יהודיות רבות.
מה שמענין אותי בכל זה, הוא האם נכתבו מאמרים מאת אנשי דת יהודיים שקישרו בין האסון הנורא לבין העובדה שהוא קרה ביום שבת. כלומר, כפי שציינת מי שלא עבד בשבת נגזר עליו לחיות בעוני, ולכן, אנשים רבים עבדו בשבת, אם כי לדעתי עשו זאת תוך כדי רגשי אשמה , ולכן חשבתי שאולי אסון כזה, העלה הרהורים בלב האנשים. הרהורים שבאו לידי ביטוי גם בכתב.
אשמח אם תכוון אותי ותביא לבלוג חומר בנדון.
הדוא"ל שלי m25g@walla.com

פרסום תגובה